במהלך חודש אוקטובר צוין עשור ליום הילדה והנערה הבינלאומי כפי שנקבע על ידי האו"ם. המטרה המרכזית של יום זה היא להעלות את המודעות למצבן הייחודי של ילדות ונערות ולהדגיש את חשיבותן בעולמנו. הזדמנות טובה להמליץ על הספר ילדת חוץ של הסופרת והמשוררת נורית זרחי שהחודש גם חגגה את יום הולדתה ה-81. זרחי, כלת פרס ישראל, כתבה למעלה מ-100 ספרי ילדים, שירה, פרוזה ומחקר. מעבר לכישרון הכתיבה הגדול, קולה תמיד ייחודי, צלול ואמיץ. ראוי להיזכר בו ביום שמוקדש לילדות ונערות. נשים לעתיד.

​

ילדת חוץ מבוסס חלקית על חיי הסופרת שגם היא עברה בגיל צעיר עם אמה מירושלים לקיבוץ, לאחר מות אביה. בספר מתוארים חבלי הקליטה, והקונפליקטים של הגיבורה עם חברת הילדים והמבוגרים הנוקשה של הקיבוץ. הספר מתאר מה קורה לילדה רגישה ודעתנית שנקרעת מעולמה ולא משלימה עם מגבלות העולם החדש שהוטלה לתוכו. היצירה של זרחי מלאה ערכי אנוש, כמיהה לידידות, להבנה, לפתיחות. רצון לעולם טוב וצודק יותר.

​

הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1976 ועורר סערה מכיוון שלראשונה נחשפו הבעיות שבחיי הקיבוץ של אותם ימים: הלינה המשותפת וההפרדה מההורים, הנוקשות החינוכית, השיוויון הכפוי.

​

אומרים שכדי לכתוב ספר ילדים טוב, צריך לא רק לאהוב ילדים אלא לאהוב את מה שילדים אוהבים, וזו התחושה שעולה מהספר. הספר מתאר את מה שילדות אוהבות, ממה הן פוחדות, ואת הסודות שהן שומרות. 

​

ממליצה לקרוא כאן למטה את אחרית הדבר של הסופרת עצמה למהדורה החדשה.

 

קריאה מהנה 🌻

________________________________________________________________________________

 

אחרית דבר

הילדים שאני מספרת עליהם חיו בקיבוץ לפני יותר משישים שנה. לא היו להם בבית לא טלפון, לא פלאפון, לא טלוויזיה, לא מחשב ולא אייפון. אבל הכי חשוב: הבית שלהם היה משותף להרבה ילדים מאותה כיתה. קראו לזה "בית ילדים" ושם הם גרו, ארבעה בחדר, בלי ההורים והאחים שלהם.

להורים היה "חדר", בחצר הקיבוץ, והם ראו את הילדים שלהם כל יום, בין חמש לשבע וחצי בערב. לפעמים גם בשמונה. ובשבת, אם הם לא עבדו.

בכל בית ילדים עבדו שתי מטפלות. הן האכילו את הילדים מהאוכל שהן הביאו מ"חדר האוכל", המטבח המשותף הגדול של כל הקיבוץ. הן השכיבו את הילדים לישון בצהריים (עם הפנים לקיר, כדי שיירדמו מהר), והן היו אחראיות למחסן הבגדים של הילדים. לא היו לילדים בגדים פרטיים, או ספרים פרטיים, או צעצועים. קראו לזה "החינוך המשותף", כי כולם היו שותפים בכול, והרבה אנשים היו שותפים בחינוך הילדים, לא רק ההורים.

ליד בית הילדים היה בניין שבו למדו הילדים. בשעת הצהריים המורים היו אוכלים עם הילדים בבית הילדים ודאגו לזה שיאכלו הכול. לא כל הילדים אהבו את הסידור הזה. היו ילדים שלא אהבו לגמור מהצלחת והיו כאלה שפחדו לישון בבית הילדים בלילה בלי ההורים. לפעמים הם אפילו ברחו לחדר ההורים באמצע הלילה. אבל ההורים היו מחזירים אותם, כי היה אסור לישון עם ההורים לפי התקנון של הקיבוץ.

צריך לזכור שהקיבוץ היה המצאה חדשה וגדולה. בעצם, הוא היה תוצאה של מהפכה חברתית. חברי הקיבוץ אמרו שצריך לתקן את העולם, שצריך שיהיו שיוויון וצדק. שלא יהיה אחד עני ואחד עשיר, ושכולם יחיו יחד. שצריך לתקן את האדם והחברה, והדרך לעשות את זה היא להתחיל בילדים. צריך שהילדים יהיו חזקים, אמיצים, מסתפקים במועט וקשורים זה לזה כמו אחים, כדי למלא את כל המשימות הקשות והמאתגרות שעמדו לפני מדינת ישראל, שעוד לא קמה. ובאמת, הרבה מהילדים היו כאלה, והם לקחו חלק גדול בבניין המדינה.

אבל, למרות שהילדים היו קשורים מאוד זה לזה ושמחו שהם קיבוצניקים, בסתר לבם הם התגעגעו לאמא ואבא, ורצו לגדול בתוך משפחה. היו גם כאלה שהיה קשה להם להיות תמיד יחד, כמו חרוזים במחרוזת. באמת היו כאלה שהרגישו ככה, אבל זה היה סוד, סוד כל כך כמוס, שהיו ילדים שלא גילו אותו אפילו לעצמם.

בספר הזה חשפתי את הסוד בפעם הראשונה. עד אז תמיד כתבו רק על נפלאות הקיבוץ ועל נפלאות בית הילדים והחינוך המשותף. כשכתבתי את הספר לא ידעתי שאני הראשונה שמגלה את זה. אני חושבת, שכילדה הרגשתי חזק מאוד את הסוד, כי לא נולדתי בקיבוץ, והיתה לי משפחה בסגנון אחר. חשבתי שלגלות את הסוד יקל מאוד על כל אלה שהסוד העיק עליהם בסתר.

הרבה ילדים שואלים אותי אם הספר הזה הוא עלי. הסיפור הזה הוא עלי ולא עלי. נולדתי בירושלים. כשהייתי בת חמש מת אבא שלי, ועברתי עם אמא שלי ועם אחותי לקיבוץ. אמא שלי עבדה כמורה בבית הספר ואני נכנסתי ישר לבית הילדים ולמסלול החינוך המשותף. אבל הספר הזה לא נכתב רק עלי. הוא נכתב גם על כל הילדים ההם, שהרגישו כמוני, שראו מה מתרחש למרות שהיו ילדים קטנים.

מאז העולם השתנה לגמרי. הקיבוצים השתנו, הערים השתנו, הבתים של הילדים בקיבוץ השתנו, והם גרים עם ההורים שלהם, ויש להם היום כל מה שלא היה להם אז.

אבל הילדים עצמם לא השתנו. יש עוד הרבה ילדים שיש להם סוד. אפילו אם לפעמים הם לא יודעים אותו.

לילדים של אז ולילדים של היום מוקדש הספר הזה.

 

                                                                                    נורית זרחי, תל אביב 2010