שבוע זכויות האדם
פנתר שחור: ספור חייו של ראובן אברג'ל, תמר ורטה זהבי
רק אתמול שוחרר ראובן אברג'ל בן העשר ממעצר. שוטרים שוב האשימו אותו בגניבה. בגלל הקור העז והרעב בקושי ישן בלילה, והבוקר עליו לעזור לאימו לכבס את המצעים של משפחת ביבס ברחביה. אם יהיה לו מזל תלך גברת ביבס מהבית והוא יוכל לדבר עם ליאורה על הספרים שקראו ולהתכבד בעוגיות ובתפוחים. ליאורה דווקא נחמדה, אבל איך זה שלו אין כלום ולה יש הכול? אימו אומרת שככה נקבע בשמים, וראובן חושב שכך קבעו בני האדם.
כחמש-עשרה שנה מאוחר יותר ראובן וחבריו משכונת מוסררה מקימים את תנועת הפנתרים השחורים. הם זועקים את כאבם של יושבי שכונות המצוקה ועיירות הפיתוח ותובעים מהממשלה לדאוג לדיור הולם, חינוך איכותי ועבודה מכַבדת לכולם! להפגנות הסוערות של הפנתרים השחורים מצטרפים אלפי ישראלים. השלטון בישראל חושש ממהפכה ומחפש כל דרך לדכא את ההתקוממות.
ראובן אברג'ל שותף עד היום כמעט לכל המאבקים החברתיים בישראל. הוא ניצל את ניסיון חייו כילד בסיכון ובמשך שנים רבות עבד 'כמדריך חבורות רחוב' והציל עשרות אם לא מאות ילדות וילדים שהידרדרו לסמים ולפשע. עם רבים מהם הוא בקשר עד היום – הם חבים לו את חייהם.
תמר ורטה-זהבי כותבת לנוער מתוך תודעה חברתית עמוקה, ומציגה בספריה סיפורי חיים של לוחמי צדק. ספרה 'פנתר שחור' מתאר פרק חשוב ומרתק בקורות החברה הישראלית. פרק שהדיו נמשכים עד היום.
סוגיהארה: הסמוראי שסירב לציית, תמר ורטה זהבי
בחורף 1939 פוגש קונסול יפן בקובנה, צ'יאוּנֶה סוּּגִיהארָה את סוֹלי, ילד יהודי חביב. בתמימותו, מזמין סולי את הקונסול לחגוג את חג החנוכה עם משפחתו והקונסול מקבל את ההזמנה. כך התחילה ידידות חמה בין הקונסול סוּגִיהארָה לבין סולי ומשפחתו.
בינתיים גרמניה הנאצית כובשת מדינה אחר מדינה. אלפי פליטים יהודים בורחים למדינה הקטנה – ליטא, אך לכולם ברור שבקרוב הנאצים יכבשו גם אותה. הפליטים מבינים שהדרך היחידה להינצל היא דרך יפן אך ממשלת יפן מסרבת להעניק להם אשרות כניסה.
סוּגִיהארָה שכל חייו ציית לחוקי מדינתו לא ישן בלילות – כיצד ינהג? אם יציית לממשלתו יישלחו אלפי היהודים אל מותם, ואם ינהג כצו לבו, יחתום על האשרות ויציל את חיי הפליטים, יסכן את עצמו ואת משפחתו. סוּגִיהארָה, בתמיכתה של אשתו החליט להציל את הפליטים היהודים.
לימים, כשנשאל מדוע נהג כך אמר: “חשבתי לעצמי – אינני יכול לתת לבני-האדם הללו למות. יהא העונש שאקבל אשר יהא, עליי לפעול על פי צו מצפוני.”
וכך הצליח אדם אחד, שסירב לציית לפקודות ממשלתו, להציל אלפי נפשות.
מרטין, תמר ורטה זהבי
ילד הולך ביום קיץ לוהט באטלנטה, העיר שבה נולד ובה נולדו הוריו והוריהם. הוא עובר על פני בריכת שחייה ציבורית, משתוקק לקפוץ למים הקרים אבל אינו יכול – על שער הבריכה כתוב "הכניסה לשחורים אסורה". אם לבריכה אסור, אז אולי אכנס לפארק הציבורי להסתובב בקרוסלה ולהתנדנד בנדנדות החדשות, הוא חושב לעצמו. לא, אי אפשר. בכניסה לפארק כתוב "הכניסה ללבנים בלבד".
הוא צמא, הוא רוצה לקנות בקבוק קולה במזנון, אך לא הורשה להיכנס איליו כי הוא שחור. הוא ממהר לברזייה המיועדת לשחורים, אבל אוף... היא התקלקלה, ומהברזייה המיועדת ללבנים אסור לשתות. אם ישתה ממנה ישלם קנס ואולי אפילו ייאסר. הטיול בעיר שלו הופך לחלום רע. מיוזע ורגוז הוא מחכה לאוטובוס שיחזיר אותו הביתה. האוטובוס מגיע. חציו הקדמי כמעט ריק וחציו האחורי מלא וצפוף. בלית בררה הילד נדחס מאחור. בכיסאות הריקים אסור לו לשבת, הם ללבנים בלבד...
זה לא הוגן! אתם ודאי אומרים בכעס.
"זה לא הוגן!" התמרמר גם מרטין לותר קינג הקטן, שנולד בשנת 1929 במדינה ג'ורג'יה שבארצות הברית לעולם גזעני ומפלה שכזה. "אני אשנה את אמריקה. אני אהפוך אותה למקום שבו כל בני-האדם, שחורים ולבנים, יחיו בשוויון מלא". אמר ועשה.
מרטין לותר קינג נהיה למנהיג ההמונים במאבק באפליה ובגזענות. הוא האמין במאבק בלתי-אלים ולכן סחף אחריו גם לבנים רבים. במשך חייו הקצרים והסוערים זכה לראות את חוקי הגזענות קורסים זה אחר זה ואת חזונו הופך למציאות.
האישה ששינתה את אמריקה: סיפור חייה של הרייט ביצ'ר סטואו, תמר ורטה זהבי
בשנת 1620 הגיעה ספינת העבדים הראשונה לחופי אמריקה ומאז, במשך כמאתיים חמישים שנה, התנפלו ציידי עבדים על כפרים אפריקאים. הם חטפו גברים, נשים, ילדות וילדים, כלאו אותם בספינות עבדים והשיטו אותם מאפריקה לאמריקה. שליש מהחטופים מתו בדרך ואת גופותיהם זרקו לים. אפריקאיות ואפריקאים נמכרו בשווקים כאילו היו סחורה ולא בני אדם. אמריקאים קנו אותם, העבידו אותם בפרך והתאכזרו אליהם. המעבידים הפרידו משפחות כרצונם. ילדים אפריקאים נלקחו מאמהותיהם ונמכרו למרבה במחיר. מיליוני בני אדם לבנים האמינו שהאפריקאים השחורים נחותים מהם ולכן ראוי שיהיו עבדים. הם האמינו שכך האל ברא את העולם.הם לא הבינו או לא רצו להבין שהאפריקאים הם בני אדם בדיוק כמותם.
האם אפשר לשנות עולם אכזרי כזה?
כן! אשה אחת הצליחה!
הרייט ביצ’ר סטאו כתבה ספר שטלטל ושינה את העולם כולו - הבקתה של הדוד תום.
בשנת 1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים בארצות הברית, פגשה הרייט את הנשיא אברהם לינקולן בבית הלבן. הרייט באה לשכנע את הנשיא שיאסור על העבדוּת וישחרר לחופשי את כל העבדים.
“את האשה הקטנה שספרהּ גרם למלחמה כל כך גדולה?” שאל הנשיא, לחץ את ידה והושיב אותה לצדו.
“אני מסכים איתך,” אמר, “המלחמה בין הצפון לדרום תיזכר בהיסטוריה כמלחמה נגד העבדוּת, ולספר שכתבת יש חלק חשוב בניצחון הצדק על העוול.”
מדבריה: “עלינו לעמוד לצד החלשים כנגד החזקים, כפי שהטובות והטובים יותר נהגו מאז ומעולם.”
הרייט ביצ’ר סטאו (1896-1811)
סדרת סיפורי החיים של מנהיגות ומנהיגים שנאבקו למען צדק חברתי: מרטין לותר קינג, מהטמה גנדי, ונגארי מטאי, נלסון מנדלה והרייט ביצ’ר סטאו - נותנת השראה לקוראות ולקוראים להיות גם הם למנהיגים חברתיים.
סיפור חייו של נלסון מנדלה זכה בעיטור אנדרסן לשנת 2016.
ואנגרי, תמר ורטה זהבי
ואנגרי יצאה בריצה מבית הבוץ. האבנים הכאיבו לכפות רגליה היחפות, אבל היא התעלמה מהכאב. "איפה הנחל שלי?" זעקה כשהגיעה למקום שהתפתל בו רק לפני חמש שנים הנחל. "איפה העצים שלי? איפה המעיין שלי? אמא, מה קרה פה בקניה? עזבתי ארץ ירוקה וחזרתי למדבר?"
"הנחל התייבש בתי. גם המעיין." ענתה אמהּ בקול חנוק מדמעות. "אנשים רודפי בצע כרתו את כל העצים שלנו, והם ממשיכים וכורתים יערות שלמים. בגללם קניה הופכת למדבר, לילדים אין אוכל מזין לאכול ומים צלולים לשתות."
"אמא, אני מבטיחה לך שאני אחזיר את הנחלים, את המעיינות ואת הצבע הירוק לקניה."ניגבה ואנגרי את הדמעה שגלשה על לחיה של אמהּ. "אני לא יודעת איך, אבל אני נשבעת לך שאעשה זאת!"
ואנגרי קיימה את שבועתה והצליחה לחולל נס - היא שכנעה מאות נשים כפריות לשתול מיליוני עצים ולהחזיר לקניה את כל זני העצים שצמחו בה בעבר. בזכות העצים חזרו המעיינות לנבוע, והנחלים - להתפתל בין הגבעות. וכששתלו הנשים הכפריות את העצים, נשתלו במוחן רעיונות חדשים: הן הבינו שהן יכולות לדאוג בעצמן לגורלן ולגורל ילדיהן. הן הבינו שהן יכולות לפתור את בעיית הרעב והצמא ואינן צריכות לחכות שמישהו אחר יעשה זאת עבורן.
בשנת 2004 זכתה ואנגרי מאטאיי בפרס נובל - היא החזירה את הצבע הירוק לארצה קניה, ואת התקווה והגאווה לתושביה.
גנדי: סיפור חייו של מהטמה (מוהנדס] גנדי, תמר ורטה זהבי
הרכבת חלפה על פני שדות כותנה אין-סופיים והאטה את מהירותה ככל שהתקרבה לתחנה. מהטמה גנדי הביט בריכוז מבעד לחלון הרכבת בילדה הודית שעבדה בשדה. "היא נראית עצובה, היא בוודאי עייפה ורעבה," חשב ונאנח, "אך אם תפסיק לעבוד, יכה אותה המשגיח בחוזקה".
הרכבת עצרה בתחנה, וגנדי ירד ממנה.
כל בני הכפר הזדקפו ורצו לתחנת הרכבת. המשגיח ניסה לעצור אותם, אך הוא לא יכול להכות מאות אנשים. הילדה נדחקה בין ההמונים והגיעה לרציף. היא הביטה בגנדי, האיש הנמוך והצנום העטוי אריג לבן. "זה מהטמה גנדי, האבא של כולנו," עבר רחש נרגש בקהל.
גנדי, ששבועות ארוכים נסע מכפר לכפר ומעיר לעיר, אמר לילדה ולכל אלפי ההודים שהתכנסו בתחנה: "הכותנה שאתם קוטפים שייכת לכם! הבריטים גוזלים אותה מכם! אם אתם רוצים לאכול לשובע, אם אתם רוצים שילדיכם ילמדו קרוא וכתוב ויהיו בריאים ומאושרים, עליכם לעשות מעשה קטן אחד בלבד: הערב, כשתחזרו לבתיכם, תתחילו לטוות חוט כותנה, ומחר תמשיכו לטוות אותו וכך גם מחרתיים וכן הלאה. בעוד חודש תוכלו לארוג לכם בגד וללבוש אותו. כשכולנו, ארבע מאות מיליון הודים, נארוג לעצמנו בגדים מהכותנה שלנו – יעזבו הבריטים את הודו ויניחו לנו ליהנות מאוצרות הטבע של ארצנו."
נשמע מוזר, אבל כך היה. הודו קיבלה את עצמאותה מבריטניה בזכות המנהיג ההודי מהטמה גנדי, שחשב אחרת מכל המנהיגים שקדמו לו.
מהטמה גנדי היה ועודנו מנהיג מעורר השראה. מנהיגים רבים כמו מרטין לותר קינג בארצות הברית ונלסון מנדלה בדרום אפריקה הושפעו מדרכו ; הם נאבקו בנחישות וללא אלימות באי הצדק.
השיר של רוזי, תמר ורטה זהבי
היא המשיכה להסתכל עלי בעיניים קצת מכווצות, כאילו שמש מסנוורת נדבקה לנו לתקרה במקום הניאון. החיוך שלה נהיה עם יותר בוז, בלי שום אהבה אלי.
התפצלחתי על הרצפה.
רוזי כועסת. היא כועסת על האנשים סביבה שלא מבינים אותה; על המחלה שפקדה את אִמה; על אחיה מוריס ששינה את שמו למור, התגייס, והשאיר אותה להתמודד לבד עם הכול; על מיכאלה התחמנית שרוצה להיות כוכבת בכל מחיר; על מיש, הבחור שהיא מאוהבת בו והוא רק לועס ויורק אותה, שוב ושוב, ויותר מכול – כי היא לא זוכה להכרה על השירים המבריקים שהיא כותבת להרכב צעיר ומבטיח.
מפגש מקרי מוציא אותה מירושלים אל מקום קרוב כל כך אבל רחוק מהמציאות שלה – אל חברון. היא מתחברת עם אמונה היהודייה ועם סנא הפלסטינית, ומתוודעת אל אזור רווי בשנאה ובכעס. ממש כמו נפשה שלה.
בעלילה דרמטית מותחת ומרגשת, ובשפה עכשווית ופיוטית גם יחד, מתארת תמר ורטה זהבי את מסעה יוצא הדופן של רוזי; מסע שיוביל אותה לגלות מה הוא באמת השיר שלה.
"השיר של רוזי" הוא רומן הנעורים הרביעי בסדרת פרא לספרות מקור עכשווית, המביאה לקוראות ולקוראים קולות חדשים ולא שגרתיים.
זה אני הדוד תום, תמר ורטה זהבי
לקרוע אב מילדיו ואשתו ולמכור אותו בשוק כאילו היה חפץ? להצליף בו כדי שיעבוד בפרך בשדות הכותנה מבלי שיורשה להוציא מילה מפיו? להעניש אותו כי עזר לאשה חולה? - מה הביא את האמריקאים להתנהג כך לבני אדם?
דורות של אמריקאים חונכו לראות באפריקאים ‘יצורים’ שאינם בני אדם כמותם, ולכן מותר היה לדעתם לנצל אותם באכזריות רבה. סיפורו המצמרר של הדוד תום מתאר את הגזענות הקיצונית של האמריקאים במאה ה-19, מנקודת מבטו של עבד ‘שחור’. תום, העבד אציל הנפש שאי אפשר שלא לאהוב אותו, מתנגד לעבדוּת בדרכו האנושית. על אף העונשים הצפויים לו הוא עוזר לחברותיו השפחות לברוח אל החופש, מטפל ותומך בשפחות חולות, מסרב להלשין לאדון ‘הלבן’ על עבדים אחרים ולוּ גם במחיר חייו.
מי שקורא את סיפורו של הדוד תום, לא ישכח אותו לעולם.
“הבקתה של הדוד תום”, ספרה המקורי של הרייט ביצ’ר סטאו, שיצא לאור בשנת 1852, הוא ספר ארוך, עמוס בתיאורים ועלילות משנה. לכן הרשיתי לעצמי לקצר אותו ולכתוב אותו מחדש מפיו של הדוד תום.
הרייט ביצ’ר סטאו הייתה אשה ‘לבנה’, ענייה למדי ואם למשפחה ברוכת ילדים, שנאבקה באומץ לב בתופעת העבדוּת.
באמצעות ספרה היא הציבה מראה מחרידה בפני התומכים בעבדוּת ובפני הגזענים. “כך אתם נראים!” הטיחה בהם. “איבדתם כל צלם אנוש. מתי תבינו שהעבדים והשפחות הם בני אדם כמוכם?!” למרבה הפלא ספרה הפך בן לילה לרב-מכר באמריקה ותרם רבות להוצאת העבדוּת אל מחוץ לחוק.
תמר ורטה זהבי
סיפורה של הרייט ביצ'ר סטאו - האישה ששינתה את אמריקה - רואה אור במקביל.